המזכירה הקוקסינלית
מעיין יישרה את החצאית ו נכנסה למשרד של הבוס שלה, שמעון כהן, מנכל החברה שאביו הקים לפני 38 שנים. כמו בכל בוקר במהלך השנתיים האחרונות, היא הביאה איתה את הקפה שלו, דפדפת לרשימות שלה, וכמובן, את עיתון הבוקר. בוקר טוב מר כהן, היא אמרה במהירות, יש משהו מיוחד להיום? שמעון כהן לקח את הקפה שלו מידיה המושטות והשיב, שום דבר באופק מעיין, אבל אני מצפה לשיחת טלפון מהבחור שלנו בטוקיו, אז תעבירי לי אותו מיד כשהוא מתקשר, בסדר? בוודאי מר כהן. היא ענתה. ועכשיו, אם אין משהו נוסף, אני עדיין צריכה לעבוד על הדואר מאתמול, אם תסלח לי. שמעון הסתכל על התחת החמוד של המזכירה שלו נעלם מאחורי דלתות סגורות כשהיא יצאה מהמשרד שלו.
בעוד שככל הנראה, לא היה שום דבר מיוחד באותו היום, עדיין היה המון מה לעשות במשרד, ומעט מדי שעות ביום כדי לעשות את זה. בשעה 4 שמעון כהן כבר היה הרוס מרוב שיחות עם לקוחות ועובדים על כל בקשותיהם. פתאום האינטרקום על השולחן של מעיין נדלק וכל מוכר הורה מתוכו, תכנסי אלי למשרד מעיין, ותביאי את הרשימות שלך. היא לקחה את הדפדפת וניגשה מיד אל דלת המשרד שלו, היא דפקה בעדינות על הדלת והמתינה שיאשר לה להיכנס. תכנסי, צעק הקול מבפנים, הדלת פתוחה. מעיין נכנסה פנימה, סגרה את הדלת ושאלה, אתה רוצה שאני אנעל, מר כהן? הוא בהה בה במבט מזוגג, תנעלי!
.
להמשך הכתבה ...